הסיפור האישי של ברוס
Nǐ hǎo
היום כולם קוראים לי ברוס, אבל שמי האמיתי הוא צ'אנג מואינג לי.
למה ברוס? אתם יכולים לנחש לבד איזה כינוי ידביקו לילד בשם לי שמהגר עם משפחתו מסין לניו-יורק בשנות ה-80… ברוס לי. השם ברוס נדבק ועם השנים למדתי לאהוב אותו.
עוד דבר שאהבתי מאז ומתמיד היה גלוטן. עד היום שבו אובחנתי עם צליאק. עד אז לא שמעתי מעולם על צליאק וקשה לתאר את הדיכאון שנפל עלי.
לא היתה בתקופה הזו מודעות לצליאק כלל וכל העניין היה חדש לכולם.
לקחתי את זה קשה, אך הורי, בעלי מסעדה סינית פופולרית בניו-יורק, לא נתנו לי לשקוע בדיכאון. כמעט בין-לילה הם הסבו את כל תפריט המסעדה לתפריט נטול גלוטן. למדו וחקרו, החליפו כל ציוד שלא ניתן היה לנקות משאריות גלוטן, ביצעו התאמות בתפריט, הכשירו את כל העובדים ויצאו לדרך החדשה מלאי ספקות לגבי העתיד הכלכלי של המקום, אך גאים בכך שהצליחו לתת לי לאכול "כמו כולם".
ההתחלה היתה קשה והקהל הקבוע לא תמיד אהב את הניסויים והשינויים בתפריט, אך עם הזמן המנות השתפרו עד שהפכו לכאלו שאיש לא הצליח להבחין בינן לבין המנות המקוריות.
המסעדה עשתה לעצמה שם וקהל צליאקי מכל רחבי החוף המזרחי הגיע לאכול במסעדה.
כילד גדלתי ועבדתי במסעדה, למדתי כל מה שיש ללמוד על המטבח נטול הגלוטן והאהבה לבישול נטול גלוטן מלווה אותי מאז ילדותי.
לישראל הגעתי בעקבות האהבה. עשיתי "עליה" והיום אני מבשל ארוחות בהזמנה אישית.
המטבח שלי הוא זה שגדלתי עליו – מטבח אסייתי, סיני בעיקר, נטול גלוטן לחלוטין, עם נגיעות אמריקאיות (אם אתם באמת רוצים להרגיש לרגע באמריקה, נסו את מנת "דיינר אסייתי" – רצועות המבורגר דקיקות מבשר אנגוס דרום אמריקאי על מצע אטריות אורז מוקפצות ברוטב ברביקיו וסויה).
המטבח שלי פתוח להזמנות ואני זמין לכל שאלה.
מומלץ לעקוב אחרי העמוד שלי, כי אני לא מפסיק לחדש ולהוסיף מנות.
